לפחות את מקבלת מחזור, כוח הצלה אומרת לי כשאני פוגשת אותה בקואופ ומתלוננת.
הייתי מוותרת על הטירוף הרגשי שכרוך בו, אני אומרת.
ועל הדימום וכאבי הבטן והגב שהופכים קשים מפעם לפעם.
ביום חמישי, היום שלפני, התדרדרתי לכדי ריב עם לקוחה בעבודה.
זו לגמרי היתה אשמתה, עם התנהגות בלתי נסבלת שפגעה בעבודה שלי ושל אחרים ופגעה בלקוחות אחרים.
בכל זאת, בדרך כלל אני לא מגיעה לכדי ריב בעבודה.
אבל עדיין לא קישרתי.
סיימתי את היום מותשת ומיואשת, הלכתי הביתה ורק רציתי להכנס למיטה ולא לצאת ממנה יותר.
שלחתי באותו בוקר את הארנק לגמל ולא ידעתי אפילו איך אני מרגישה לגבי זה, חוץ מזה שאני כועסת עליו.
אבל במקום להכנס למיטה, יצאתי להליכה עם כוח הצלה ודיברנו, וקיוויתי שרוב הכעס והתסכול יעלמו.
הם לא נעלמו.
ועדיין לא קישרתי.
למחרת, במקום לשטוף את הבית הייתי צריכה לנסוע לפה ולשם.
עשיתי את זה וניצלתי את הזמן לקניות, מה שהתברר כטוב במיוחד, כי ארוחת הערב המתוכננת גדלה יותר מהצפוי במספר האנשים. כלומר נפח הבישולים גדל.
שטפתי את הבית אחרי שגמרתי את הנסיעות והתחלתי לבשל.
באמצע כל אלה, תחת כנפיו, בן הזוג של כוח הצלה התקשר לשאול משהו, והתברר לי שאני חיבת ללכת אליו ולהדגים לו את התשובה לשאלה, כי אי אפשר להסביר בטלפון.
אז הלכתי אליו, חזרתי הביתה, בישלתי, יצאתי להליכה עם כוח הצלה שוב, חזרתי, סיימתי את הבישולים
אירחתי, חיסלתי את ארוחת הערב ונכנסתי למיטה, עייפה, מותשת.
וכל הכייף שבא עם האורחים, הלך איתם ונשארתי עם הכעס והאכזבה.
ועדיין לא קישרתי.
בשבת קמתי נטולת כוחות ועייפה.
הכנתי עוגיות עם חתיכות הקוקוס החי שקניתי בקואופ, כשביקרתי את כוח הצלה, ושרפתי תבנית שלמה בצורה כזו שהייתי חייבת לזרוק לפח.
השתדלתי למעט באינטראקציות חברתיות, כי הרגשתי מותשת וחסרת כוחות לחלוטין. ועצובה מאד.
לקראת הצהריים קיבלתי מהגמל הודעה, הוא מסר לי ד"ש מגרטל, כלומר, הוא הלך לצלול.
אם עד אותו רגע אמרתי לעצמי לפחות בצלילות אנחנו יחד, הרי באה ההודעה הזו, כמו דלי מים קרים. גם שם לא ממש.
אני לא יכולה לתאר את המחשבות המרירות והכועסות שלי. כלומר, אני יכולה אבל זה נראה לי מכוער מידי, עכשיו.
אבל עדיין לא קישרתי.
יצאתי אחר הצהריים עם כוח הצלה להליכה נוספת, שלישית השבוע, קיוויתי שאולי שם אצליח לפרק קצת את הכעס הנורא.
תוך כדי שיחה איתה, התחיל ליפול לי האסימון שאולי לעובדה שאני במחזור יש קשר למצב הרוח המזעזע שלי.
אחרי שחזרנו, העברתי את מה שנשאר מהשבת בהצטמצמות לתוך עצמי.
נורא רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי.
בראשון בבוקר, קמתי כועסת ומותשת.
הגעתי לעבודה וחשבתי לעצמי שבדיוק בתחושה הגועלית הזו יצאתי ביום חמישי ושלא אצליח לשרוד שבוע שלם בעובדה בהרגשה כזו.
אחרי שעתיים, כשראיתי שאני לא מצליחה להתאושש ושזה לא דכדוך יום א' רגיל שעובר תוך כדי עבודה, החלטתי והודעתי שאני לוקחת חופש של יומיים לקראת סוף השבוע. שיסתדרו בלעדי.
גם ככה יש לי עשרת אלפים ימי חופש לא מנוצלים, וגם ככה עשיתי לעצמי החלטה שהשנה אנצל אותם טוב יותר.
זה שעובד איתי, נקרא לו הגדול, הגיע לעבודה, ראה את ההודעה שפרסמתי ואמר - את יודעת מה? את לא תהיי בחמישי? אז גם אני לא אבוא, נסגור פה ליום אחד, זה דווקא טוב כי שברתי את הראש איך אני הולך לחדש דרכון, ואני אעשה את זה ביום חמישי.
מרגע שהחלטתי את ההחלטה, הוקל לי במעט.
היום בבוקר, קמתי אדם חדש.
הדכאון והכעס של המחזור עברו והשאירו אותי עייפה ועצובה.
אבל כבר לא כועסת.
אפילו לא על הגמל.
קשה לי עם הטלטלות המטורפות ההורמונליות האלה. לא כל חודש זה בכאלה עוצמות, אבל כשזה בא, זה בא עם כל הלב.
אני עוד לא יודעת איך זה יהיה אחרי שאפסיק לקבל מחזור, אני בעיקר מקווה שהעליות והירידות הדרמטיות והקשות האלה יתמתנו.
הייתי מוותרת על הטירוף הרגשי שכרוך בו, אני אומרת.
ועל הדימום וכאבי הבטן והגב שהופכים קשים מפעם לפעם.
ביום חמישי, היום שלפני, התדרדרתי לכדי ריב עם לקוחה בעבודה.
זו לגמרי היתה אשמתה, עם התנהגות בלתי נסבלת שפגעה בעבודה שלי ושל אחרים ופגעה בלקוחות אחרים.
בכל זאת, בדרך כלל אני לא מגיעה לכדי ריב בעבודה.
אבל עדיין לא קישרתי.
סיימתי את היום מותשת ומיואשת, הלכתי הביתה ורק רציתי להכנס למיטה ולא לצאת ממנה יותר.
שלחתי באותו בוקר את הארנק לגמל ולא ידעתי אפילו איך אני מרגישה לגבי זה, חוץ מזה שאני כועסת עליו.
אבל במקום להכנס למיטה, יצאתי להליכה עם כוח הצלה ודיברנו, וקיוויתי שרוב הכעס והתסכול יעלמו.
הם לא נעלמו.
ועדיין לא קישרתי.
למחרת, במקום לשטוף את הבית הייתי צריכה לנסוע לפה ולשם.
עשיתי את זה וניצלתי את הזמן לקניות, מה שהתברר כטוב במיוחד, כי ארוחת הערב המתוכננת גדלה יותר מהצפוי במספר האנשים. כלומר נפח הבישולים גדל.
שטפתי את הבית אחרי שגמרתי את הנסיעות והתחלתי לבשל.
באמצע כל אלה, תחת כנפיו, בן הזוג של כוח הצלה התקשר לשאול משהו, והתברר לי שאני חיבת ללכת אליו ולהדגים לו את התשובה לשאלה, כי אי אפשר להסביר בטלפון.
אז הלכתי אליו, חזרתי הביתה, בישלתי, יצאתי להליכה עם כוח הצלה שוב, חזרתי, סיימתי את הבישולים
אירחתי, חיסלתי את ארוחת הערב ונכנסתי למיטה, עייפה, מותשת.
וכל הכייף שבא עם האורחים, הלך איתם ונשארתי עם הכעס והאכזבה.
ועדיין לא קישרתי.
בשבת קמתי נטולת כוחות ועייפה.
הכנתי עוגיות עם חתיכות הקוקוס החי שקניתי בקואופ, כשביקרתי את כוח הצלה, ושרפתי תבנית שלמה בצורה כזו שהייתי חייבת לזרוק לפח.
השתדלתי למעט באינטראקציות חברתיות, כי הרגשתי מותשת וחסרת כוחות לחלוטין. ועצובה מאד.
לקראת הצהריים קיבלתי מהגמל הודעה, הוא מסר לי ד"ש מגרטל, כלומר, הוא הלך לצלול.
אם עד אותו רגע אמרתי לעצמי לפחות בצלילות אנחנו יחד, הרי באה ההודעה הזו, כמו דלי מים קרים. גם שם לא ממש.
אני לא יכולה לתאר את המחשבות המרירות והכועסות שלי. כלומר, אני יכולה אבל זה נראה לי מכוער מידי, עכשיו.
אבל עדיין לא קישרתי.
יצאתי אחר הצהריים עם כוח הצלה להליכה נוספת, שלישית השבוע, קיוויתי שאולי שם אצליח לפרק קצת את הכעס הנורא.
תוך כדי שיחה איתה, התחיל ליפול לי האסימון שאולי לעובדה שאני במחזור יש קשר למצב הרוח המזעזע שלי.
אחרי שחזרנו, העברתי את מה שנשאר מהשבת בהצטמצמות לתוך עצמי.
נורא רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי.
בראשון בבוקר, קמתי כועסת ומותשת.
הגעתי לעבודה וחשבתי לעצמי שבדיוק בתחושה הגועלית הזו יצאתי ביום חמישי ושלא אצליח לשרוד שבוע שלם בעובדה בהרגשה כזו.
אחרי שעתיים, כשראיתי שאני לא מצליחה להתאושש ושזה לא דכדוך יום א' רגיל שעובר תוך כדי עבודה, החלטתי והודעתי שאני לוקחת חופש של יומיים לקראת סוף השבוע. שיסתדרו בלעדי.
גם ככה יש לי עשרת אלפים ימי חופש לא מנוצלים, וגם ככה עשיתי לעצמי החלטה שהשנה אנצל אותם טוב יותר.
זה שעובד איתי, נקרא לו הגדול, הגיע לעבודה, ראה את ההודעה שפרסמתי ואמר - את יודעת מה? את לא תהיי בחמישי? אז גם אני לא אבוא, נסגור פה ליום אחד, זה דווקא טוב כי שברתי את הראש איך אני הולך לחדש דרכון, ואני אעשה את זה ביום חמישי.
מרגע שהחלטתי את ההחלטה, הוקל לי במעט.
היום בבוקר, קמתי אדם חדש.
הדכאון והכעס של המחזור עברו והשאירו אותי עייפה ועצובה.
אבל כבר לא כועסת.
אפילו לא על הגמל.
קשה לי עם הטלטלות המטורפות ההורמונליות האלה. לא כל חודש זה בכאלה עוצמות, אבל כשזה בא, זה בא עם כל הלב.
אני עוד לא יודעת איך זה יהיה אחרי שאפסיק לקבל מחזור, אני בעיקר מקווה שהעליות והירידות הדרמטיות והקשות האלה יתמתנו.
 |
| נחמה לרגעים קשים |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה