מתנצלת מראש שכל כך הרבה פוסטים שלי עוסקים בצלילה ובסובב אותה, אבל זה די ממלא את יומי ומעסיק אותי.
התקשורת התת מימית של הגמל ושלי הולכת ומשתפרת מפעם לפעם.
אמנם למדתי שפת סימנים תת מימית בסיסית בקורס הכוכב הראשון, אבל בשוטף אני משתמשת בשתיים שלוש תנועות מתוך קבוצת הסימנים.
למשל התנועה הראשונה משמאל למעלה שמסמלת - הכל בסדר. זו התנועה הכי שימושית.
הוא מסמל לי בשאלה, הכל בסדר? ואני מסמלת בתשובה, הכל בסדר.
או התנועה הכי תחתונה הימנית - נשארו לי 50 בר במיכל.
או סימן שלא מופיע פה, דומה לתנועה שעושים שמבקשים פסק זמן בכדור סל, בצלילה הסימן אומר, נשאר לי חצי מיכל, כלומר הגיע הזמן להתחיל לחזור.
בצלילה הראשונה שלנו, הגמל ניסה להסביר לי שאני צריכה להכניס מים למסיכה ולהוציא אותם, כי היו לי אדים במסיכה.
אני עשיתי את מה שלמדתי בקורס ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הוא רצה שאעשה את זה בדרך יעילה יותר.
אחרי שיצאנו מהמים הוא אמר בתסכול שהוא צריך לקנות לי לוח כתיבה תת מימי שיוכל להסביר לי. ואיך לא הבנתי שהוא רוצה שאעשה כמוהו.
ופה יסדנו את השיחות אחרי הצלילה. דיברנו על מה היה, מה ראינו, איך הוא הצביע ואיך הגבתי אני לתנועות שלו, ובלי להתכוון התחלנו לכוונן בעדינות את ההבנות שלנו.
הוא מצלם במצלמת גו פרו את הצלילה ואחר כך אנחנו צופים בסרט, איש ואישה בביתם, תוך כדי הצפיה אנחנו מסמסים זה לזו, תסתכלי בשעה 9.42.13 את שמה לב איך אני מוציא אויר? ראית איפה הסתבכת?
תסתכלי על ההתחלה, הירידה למים היתה מצויינת, תראי איך התאזנת על ההתחלה!
או תסתכל בשעה 8.38.10 בדיוק אחרי שהצבעת על הלוקוס הענק, אתה רואה את החיוך?
שמת לב שראינו ביחד את החתול ים ששכב מתחת לחול?
ככה אנחנו לומדים את הדקויות של התנועות והבעות הפנים החצי מוסתרות מתחת למים.
אני כבר יודעת מתי הוא מחזיק לי את היד כדי למשוך אותי לכיוון הנכון ומתי בשביל הכיף, לחלוק את ההנאה מהצלילה. אני שמה לב מתי הוא מסתכל מסביב ומחפש דברים מענינים, ומתי הוא עסוק בלנווט ובלדעת איפה אנחנו ולאן צריך להתקדם כדי לחזור לסירה.
וכך הבנתי בצלילה האחרונה כשסימן לי להשאר על הקרקעית ועלה לאט, עם עצירת בטיחות בגובה 5 מטרים, כדי לבדוק איפה נמצאת הסירה יחסית אלינו.
הבנתי, אבל היה לי קשה להשאר לבד.
הוא השאיר אותי על הקרקעית, כמו שצריך, בעמידה יציבה על הברכיים.
הרגשתי כל כך לבד.
למרות שראיתי אותו, עשרה מטרים מעלי, ולמרות ששמרנו על קשר עין.
בגלל שפחדתי, החושים התחדדו והתחלתי לשמוע את קולות הים שנעלמו מאוזני עד לאותו הרגע. ושאלתי את עצמי אם הקולות תקינים או שזה פגם בציוד שלי. אולי בורח אויר?
בדקתי במד הלחץ, לא, הכל בסדר. זה רק הגמל שרחוק ממני יותר מכפי שהיה עד היום ותחושת הבדידות.
עליתי קצת, בלי לשים לב, התרוממתי לעמידה ואחר כך אפילו עליתי עוד קצת מעל הקרקעית.
הגמל סימן לי להשאר במקום, לא לבוא אליו.
חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
לא היתה מאושרת ממני כשחזר אלי.
כשעלינו לסירה אמרתי לו שנבהלתי מהלהשאר לבד. והוא לא הבין על מה אני מדברת, הרי לא נשארתי לבד. לכן המשכנו לדבר על התחושות והתובנות.
הוא אמר, זה טוב מאד שאנחנו מדברים על הכל, את לומדת וגם אני לומד מזה המון, זה חשוב מאד לעתיד, כשאהיה מדריך.
זה לא אומר שלא אשאיר תלמיד שלי בעתיד מאחור ואבקש ממנו להמתין, אבל עכשיו אני יודע שצריך לדבר על האפשרות הזו מראש ולקבוע מה עושים אם התלמיד לא מצליח להשאר לבד מאחור, אם הוא נבהל או מרגיש לא בטוח.
אחר כך בבית, הסתכלתי על הסרט שצולם במצלמה שלו שמחוברת למסכה ולמעשה מצלמת את מה שהוא רואה - ראיתי אותי נשארת על הקרקעית, אותו מסמן לי להשאר (שורה עליונה תנועה שניה משמאל) ואפילו את קצב הנשימה שלי שעלה אחרי שנשארתי לבד, לפי כמות הבועות שעלו ממני.
הבועות מסתירות את חרדת הנטישה - סימסתי לו.
אבל שום דבר לא מסתיר את תחושת ההקלה כשחזרת.
התקשורת התת מימית של הגמל ושלי הולכת ומשתפרת מפעם לפעם.
אמנם למדתי שפת סימנים תת מימית בסיסית בקורס הכוכב הראשון, אבל בשוטף אני משתמשת בשתיים שלוש תנועות מתוך קבוצת הסימנים.
למשל התנועה הראשונה משמאל למעלה שמסמלת - הכל בסדר. זו התנועה הכי שימושית.
הוא מסמל לי בשאלה, הכל בסדר? ואני מסמלת בתשובה, הכל בסדר.
או התנועה הכי תחתונה הימנית - נשארו לי 50 בר במיכל.
או סימן שלא מופיע פה, דומה לתנועה שעושים שמבקשים פסק זמן בכדור סל, בצלילה הסימן אומר, נשאר לי חצי מיכל, כלומר הגיע הזמן להתחיל לחזור.
בצלילה הראשונה שלנו, הגמל ניסה להסביר לי שאני צריכה להכניס מים למסיכה ולהוציא אותם, כי היו לי אדים במסיכה.
אני עשיתי את מה שלמדתי בקורס ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הוא רצה שאעשה את זה בדרך יעילה יותר.
אחרי שיצאנו מהמים הוא אמר בתסכול שהוא צריך לקנות לי לוח כתיבה תת מימי שיוכל להסביר לי. ואיך לא הבנתי שהוא רוצה שאעשה כמוהו.
ופה יסדנו את השיחות אחרי הצלילה. דיברנו על מה היה, מה ראינו, איך הוא הצביע ואיך הגבתי אני לתנועות שלו, ובלי להתכוון התחלנו לכוונן בעדינות את ההבנות שלנו.
הוא מצלם במצלמת גו פרו את הצלילה ואחר כך אנחנו צופים בסרט, איש ואישה בביתם, תוך כדי הצפיה אנחנו מסמסים זה לזו, תסתכלי בשעה 9.42.13 את שמה לב איך אני מוציא אויר? ראית איפה הסתבכת?
תסתכלי על ההתחלה, הירידה למים היתה מצויינת, תראי איך התאזנת על ההתחלה!
או תסתכל בשעה 8.38.10 בדיוק אחרי שהצבעת על הלוקוס הענק, אתה רואה את החיוך?
שמת לב שראינו ביחד את החתול ים ששכב מתחת לחול?
ככה אנחנו לומדים את הדקויות של התנועות והבעות הפנים החצי מוסתרות מתחת למים.
אני כבר יודעת מתי הוא מחזיק לי את היד כדי למשוך אותי לכיוון הנכון ומתי בשביל הכיף, לחלוק את ההנאה מהצלילה. אני שמה לב מתי הוא מסתכל מסביב ומחפש דברים מענינים, ומתי הוא עסוק בלנווט ובלדעת איפה אנחנו ולאן צריך להתקדם כדי לחזור לסירה.
וכך הבנתי בצלילה האחרונה כשסימן לי להשאר על הקרקעית ועלה לאט, עם עצירת בטיחות בגובה 5 מטרים, כדי לבדוק איפה נמצאת הסירה יחסית אלינו.
הבנתי, אבל היה לי קשה להשאר לבד.
הוא השאיר אותי על הקרקעית, כמו שצריך, בעמידה יציבה על הברכיים.
הרגשתי כל כך לבד.
למרות שראיתי אותו, עשרה מטרים מעלי, ולמרות ששמרנו על קשר עין.
בגלל שפחדתי, החושים התחדדו והתחלתי לשמוע את קולות הים שנעלמו מאוזני עד לאותו הרגע. ושאלתי את עצמי אם הקולות תקינים או שזה פגם בציוד שלי. אולי בורח אויר?
בדקתי במד הלחץ, לא, הכל בסדר. זה רק הגמל שרחוק ממני יותר מכפי שהיה עד היום ותחושת הבדידות.
עליתי קצת, בלי לשים לב, התרוממתי לעמידה ואחר כך אפילו עליתי עוד קצת מעל הקרקעית.
הגמל סימן לי להשאר במקום, לא לבוא אליו.
חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
לא היתה מאושרת ממני כשחזר אלי.
כשעלינו לסירה אמרתי לו שנבהלתי מהלהשאר לבד. והוא לא הבין על מה אני מדברת, הרי לא נשארתי לבד. לכן המשכנו לדבר על התחושות והתובנות.
הוא אמר, זה טוב מאד שאנחנו מדברים על הכל, את לומדת וגם אני לומד מזה המון, זה חשוב מאד לעתיד, כשאהיה מדריך.
זה לא אומר שלא אשאיר תלמיד שלי בעתיד מאחור ואבקש ממנו להמתין, אבל עכשיו אני יודע שצריך לדבר על האפשרות הזו מראש ולקבוע מה עושים אם התלמיד לא מצליח להשאר לבד מאחור, אם הוא נבהל או מרגיש לא בטוח.
אחר כך בבית, הסתכלתי על הסרט שצולם במצלמה שלו שמחוברת למסכה ולמעשה מצלמת את מה שהוא רואה - ראיתי אותי נשארת על הקרקעית, אותו מסמן לי להשאר (שורה עליונה תנועה שניה משמאל) ואפילו את קצב הנשימה שלי שעלה אחרי שנשארתי לבד, לפי כמות הבועות שעלו ממני.
הבועות מסתירות את חרדת הנטישה - סימסתי לו.
אבל שום דבר לא מסתיר את תחושת ההקלה כשחזרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה